<h1>האשכול — דפוס י-ם, הלכ' מו"ק מהלכ' רב יהודה ז"ל</h1>
<h2>דף יט.</h2>
והיכא דמית ליה מת קודם ר"ה, יום אחד עולה לו למניין שבעה, ויום ר"ה גופיה עולה למנין ז', וז' ימים שבין ר"ה ליוה"כ, ויוה"כ גופיה [ז'], הרי כ"ח, ולא צריך למנקט בתר יוה"כ אלא תרי יומי ומגלח בתר הכי וכן הלכתא. מיהו איצטריך לן למיבעי היכא דמית מיתא במתא אחריתי יום אחד לפני ר"ה ולא שמיע לחד מן קרובים דיליה שהן ראויין להתאבל (עליהן) [עליו] עד י"ג בתשרי דהוא יום ל"א למניין יו"ט, או דילמא אמרי' כיון דלא מנו כלל בההיא אתרא דמית מיתנא דהא לא הוו תמן חד מן ז' קרובים דיליה, לא חשבינ' תלתין יומין. או אפילו נמי הוו חד מן ז' קרובים דיליה (לא חשבינ' תלתי') באתרא דמית מיתנא ומנו כד חזו להון תלתין יומין עד י"ב בתשרי, כיון דהנך דהוו במתא אחריתי לא שמיע להו ולא מנו וליכא למילתא ביום י"ג בתשרי אלא י"ד ימים, לא אמרי' שמועה רחוקה היא אלא שמועה קרובה וצריך למנקט גזירת ז' וגזירת ל'. וכן נמי אם מית מיתנא במתא אחריתי בין ר"ה ליוה"כ דהוו להו שבעה, ושבעה דיוה"כ הרי י"ד, וד' ימים בין יוה"כ לחג וז' ימי החג הרי כאן כ"ה, ושמיני שלו שבעה הרי עבר שלשים לאחר סוכות, אי שמיע מילתא (ד)[ל]אחד מן ז' קרובים דיליה דבמתא אחריתי תוך החג, אי חשבינן האי מנינא דמנו רבנ' לימים טובים לשמועה הוה ליה שמועה קרובה בתוך הרגל ולאחר הרגל נעשית רחוקה ולא צריך למיתב אלא חד יומא [מו"ק כ' ע"ב], ואי אמרי' דלשמועה בעינן ל' יום שלימים צריך לנהוג שבעה אחר החג דאכתי לא עברו שלשים יום בתמותן. והא מילתא איבעיא לן אי בעינן ל' יום שלמים בחשבון ליום שמועה, או היא סגי ליה במנינא דמנינ' לדאיתיה במתא דמית מיתנא, והא מילתא דאיבעיא לן משום דחזינן ביה מידי לרבוותא ולא מפרש בגמרא. מי' אנן לא בריר לן מילתא [ו]נקיטינן לקולא משום דהלכה כדברי המיקל באבל [מו"ק י"ח ע"א], ומאן [ד]חזי בה מידי לעבוד בה לפום מאי דסבירא ליה או דאיגליא ליה מן שמיא. ואנן לפום עניות דעתין עיינינן במילתא ומכרעא דהואיל וסלקי הני שני ימים טובים למנינא למאן דמני לאבלות הם הכי נמי סליק למנינא למאן דלא מני. ותו מדקאמרי' לקמן [מו"ק כ' ע"ב] תרתי ממרא שמע שמועה קרובה בשבת ולמוצאי שבת נעשית רחוקה עולה לו ואינו נוהג אלא יום אחד [שמע שמועה קרובה ברגל ולמוצאי הרגל נעשית רחוקה עולה לו ואינו נוהג אלא יום אחד], מדאמרי' תרי ממרא בשבת ורגל דכל חד וחד למילתיה אמר, שבת למנינא דיום אחד ורגל למנין שבעה, דאלמא רגל עולה למנין שבעה ואפילו לעניין שמועה רחוקה.
<h2>דף יט:</h2>
ולא אמרי' מצות שבעה מבטלת גזירת שלשים אלא היכא דהוו ז' ימים קודם הרגל שמת בו, אבל אי לא הוו ז' ימים קודם הרגל אע"ג דאיכא רגל אחרינא בתריה כגון יוה"כ שהוא סמוך לר"ה, לא חיישינן להכי שיתבטל ממנו גזרת שלשים, ולהכי איצטריך יום אחד לפני ר"ה ור"ה הרי כאן י"ד יום.
<h2>דף כ:</h2>
הא דאמרי' שכתב רבינו יצחק הגאון בהלכותיו הכי וכתב בעל הלכות שאם שמע שמועה ביום ל' שנוהג (ל"ז) [שבעה ושלשים] כשומע ביום תשעה ועשרים, ומסתברא כותיה. ולא פירש הגאון מאי טעמא מסתברא כותיה, ומאי טעמא לא אמרי' ביה מקצת היום ככולו. ולי הכותב נראה דמשום הכי מסתברא כותיה מפני שמפורש בהלכ' כותיה, דקאמרי' שאם שמע שמועה קרובה בשבת ולמוצאי שבת נעשית רחוקה בודאי היה השבת יום שלשים ולמוצאי שבת היה יום שלשים ואחד ונעשית רחוקה, נמצאת (שאם) יום שלשים שמועה קרובה היא ולא אמרי' ביה מקצת היום ככולו, שאי את' יכול לומר שיום שבת היה יום כ"ט ששמע, דא"כ למוצאי שבת אין נעשית רחוקה, כי מיד כשיצא שבת חלה עליו אבלות ואין כאן מקצת יום ל' שנוכל לומר שמקצת היום ככולו, אלא ודאי יום שבת ששמע יום ל' היה ולא נעשית רחוקה עד מוצאי שבת. דלא אמרי' בשמועת יום שלשים מקצת היום ככולו אלא במי שנהג עקר אבלות ז' וביום ז' אמרי' ביה מקצת היום ככולו [י"ט ע"ב], או בשמועה רחוקה שחלץ מנעליו שעה אחת אמרי' מקצת היום ככולו, או במי שנהג גזירת שלשים ביום ל' מותר לגלח דאמרי' מקצת היום ככולו, או בנדוי דנשיא כמעשה דרבי ור' חייא דביום שלשים שלח ליה תא [ט"ז ע"ב], אבל בהא לא שייך למימר מקצת היום ככולו, דבתוך שלשים יום שמע והיא שמועה קרובה.
וכתב בעל הלכות מי שבאתה לו שמועה קרובה בחולו של מועד, לאחר המועד אם עדיין לא יצאו שלשים יום כיון שנתחייב באבלות [שבעה] חייב לקרוע, ואם כשיצא המועד יצאו שלשים יום [אינו] חייב באבלות ולא לקרוע, ונעשית רחוקה ואינה נוהגת אלא יום אחד [מו"ק כ' ע"ב]. והני מילי שאינו קורע בחמשה מתי מצוה, אבל על אביו ועל אמו קורע עליהן לעולם וכן הלכה. ותו כתב היכא דמית ליה מת במעלי יומא טבא ודחילו דילמא לא מספקי למקבריה מקמי(ה) יומא טבא ושקלוה גוים ואתו למיקבריה כד (אתו) [נפיק] ממתא ואיכסי(ה) ליה מקרובי' חדא שעתא מקמי דנעול רגל' חלה עליהו אבלות [מו"ק כ"ב ע"א] ובטלה מהן גזירת שבעה. ובר ישראל דקבר מיתא ביו"ט ראשון [מלקינן ליה. ומותר ללות את המת ביו"ט ראשון] בתוך התחום. ועבדים דישראל אסור להון למקבר מיתא ביו"ט ראשון, דהאי יתעסקון עממין דקאמרי' גוים הם, אבל עבדים חייבים במצות דכל מצות שהאשה חייבת בה עבד חייב בה, וכל שכן לענין שבת דכתיב [דברים ה'] לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך ואי עברי וקברי מחינן להו. ומי שנפטר אביו ואמו בחולו של מועד חייב לקרוע שכך אמרו חכמים [שבת ק"ה ע"ב] המקרע בחמתו ועל מתו פטורים, וכל פטורי שבת פטור אבל אסור, [וכיון דבשבת פטור אבל אסור] בחולו של מועד מותר לכתחלה. ודבר זה תמיהא לי הכותב דכבר אוקימנ' הא דתנ' הקורע על מתו פטור אבל אסור בהנך דלאו בני אבלות נינהו וליתא כשר וליתי' בשעת יציאת נשמה דההוא הוי מקלקל, אבל הקורע על מתו שחייב לקרוע עליו חייב חטאת דמתקן הוא. ועוד מה עניין אסור קריעה בחולו של מועד לענין מלאכה, וכי היה לנו לאסור קריעה בחש"מ משום מלאכה, והלא לא תעלה על דעתנו לאסור אלא משום דמחזי כאבלות. ועוד מאי שנא אביו ואמו, אם מתיר באביו ואמו [למה] לא יתיר בשאר ה' מתי מצוה ולא מצאתי לשאר הגאונים אם מותר לקרוע בחולו ש"מ או לא.
וכתב הרב ר' יהודה ז"ל על הא דאמרי' דאתי עשה (ודחי) [ודאי ד]יחיד (ודאי) דאורייתא [ד]הוא יום מיתה ויום קבורה [זבחים ק' ע"ב] ודחי עשה דרבים ודאי דרבנן ונקיט אבלות ביו"ט שני אחרון של חג או יו' שני של עצרת, ואיכא נמי מאן דדייק דהיכ' דשכיב ליה שכבא ביו"ט אחרון דרבנן דהוא יום מיתה ויום קבורה, אי ההוא שכבא מהנהו שכבי דאוסיפו עלייהו [מו"ק כ' ע"ב] כגון אחיו ואחותו בתולה מאמו ואחותו נשואה בין מאביו בין מאמו, כיון דאינו מתאבל עליהם מדאורייתא, אלא מדרבנן הוא דאוסיפו על מיתי מצוה, לא נהוג אבלות ביו"ט אחרון, דלא אתי עשה דיחיד דרבנן ודחי עשה דרבים דרבנן.
שאלו רבנן בסיומא על גברא דהוויין ליה תרתין אחוותא ושמע דשכיבא שרה אחתיה ונקט עלה אבלות ז' יומי לסוף שמע דלאו שרה שכיבא אלא מרים שכיבא אחתיה אחרנתא מי מחייב למנקט מן רישא אבלות על מרים או לא. ואמור רבנן דמתבעי למנקט אבלות מן רישא, ולא נפיק במאי דנקט דשקרא שמע.
<h2>דף כב:</h2>
וכתב אחד מן המחברים הכי, על כל המתים סועד בבית השמחה לאחר ל' יום, על אביו ועל אמו לאחר י"ב חדש, וכן עמא דבר שנכנסין בבית השמחה בתוך י"ב חדש לשמוע ברכות או לבקר אבל לא לאכילה, ויש מחמירין שאין נכנסין כלל. ונשאל גאון, וששאלתם אסור לאדם לעשות ארוסין ונשואין בתוך י"ב חדש של אביו ושל אמו דהא אסור ליכנס בבית המשתה. הכין חזינא דהא מילתא ליתא שהמצוה הזאת (ליכא) [חמורה מ]ליכנס לבית המשתה. והרי את מוצא [כתובות ד' ע"א] אם מת אביו של חתן או אמה של כלה שנוהג שבעה ימי המשתה ואח"כ נוהג ז' ימי אבלות. ולא עוד אלא שהוא יכול לשנות בנשואין ולא יעשה משתה מפורסם וידוע לרבים בפרהסיא אבל אסורא ליתא בהא מילתא.
<h2>דף כח:</h2>
תנן התם בראשי חדשים בחנוכה ובפורים מענות ומטפחות ובזה ובזה לא מקוננות. איזהו [עינוי ואיזהו] קינה, עינוי שכולן עונות כאחת קינה (ב)אחת אומרת וכולן עונות אחריה, הלכך צידוק הדין בר"ח ובחנוכה ובפורים אם או' כולן כאחד מותר, אם אחד אומר וכולן עונין אחריו אסור. וששאלתם אין מועד בפני תלמיד חכם וכ"ש חנוכה ופורים, תלמיד חכם כגון מאן. כך אמרו [תענית י' ע"ב] איזהו יחיד ואיזהו ת"ח, יחיד כל שהוא ראוי למנותו פרנס על הצבור, ת"ח כל ששואלי' לו דבר הלכה בכל מקום ואו' ואפי' במסכ' כלה. ותו דקאמרי' [קדושין מ"ט ע"ב] על מנת שאני (חכם) [תלמיד] אין אומרי' כשמעון בן שטח וכשמעון בן עזאי אלא כל ששואלי' אותו דבר הלכה בתלמודו ואומר ואפילו במסכ' דכלה, וכיון שמצינו בשתי מקומות כך למדנו שת"ח כגון זה.
<h2>דף כט.</h2>
אמור באגדה [סופרים פי"ט] ראה שלמה שמדת גמילות חסדים גדולה לפני המקום וכשבנה בית המקדש בנה שני שערים אחד לחתנים ואחד לאבלים ומנודים והיו ישראל יושבין בשבתות בין שני השערים הללו, והנכנס בשער החתנים היו יודעים שהוא חתן והיו אומרי' לו השוכן בבית הזה ישמחך בבנים [ובבנות], ואם היה נכנס בשער האבלים ומכוסה שפמו היו יודעים שהוא אבל והיו אומרים לו מי ששוכן בבית הזה ישמחך וינחמך, הנכנס בשער האבלים שלא היה מכוסה שפמו היו יודעי' שהוא מנודה והיו אומרים [לו] השוכן בבית הזה יתן בלבך ותשמע דברי חברך ויקרבוך, כדי שיצאו כל ישראל ידי חובתן בגמילות חסדים. משחרב בית המקדש התקינו שיהיו חתנים ואבלים [הולכין] לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ואנשי המקום רואין את החתן ושמחים עמו, ורואין את האבל ויושבין עמו על הארץ כדי שיצאו כל ישראל ידי חובתן בגמילות חסדים, עליהם (הכתוב) הוא אומר ברוך נותן שכר טוב לגומלי חסדים.
